פסק-דין בתיק ע"ר 51905-06-11

השופט שמואל צור

1.     בפנינו ערעור על החלטת רשם בית דין זה (השופט אילן סופר) מיום 22.6.11, בה נדחתה בקשת המערערת למחיקה על הסף של ערעור שהגיש המשיב על פסק דין מיום 16.5.10 של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט; בתיקים מאוחדים עב 8395/04ו- עב 8097/04).  

2.      המערערת הינה חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי רכב. המשיב הועסק במערערת החל מיום 3.12.00, תחילה כאיש שיווק ולאחר מכן כמנהל שיווק ומכירות. ביום 23.8.01 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה בו סוכמו תנאי עבודתו של המשיב. בתחילת שנת 2003 שולמו למשיב, בעקבות הסכמה בין הצדדים, הפרשי עמלות עבור התקופה שעד לסוף שנת 2002, בסך של 51,000ש"ח. במהלך שנת 2003 פנה המשיב למערערת בכתב פעמים רבות בטענה לזכותו בהפרשי שכר. בחודשים מרץ, אפריל ואוגוסט 2003 הועברו סוכני ביטוח מטיפולו של המשיב לטיפולם של גורמים אחרים במערערת. ביום 15.4.04 פוטר המשיב מעבודתו. עם סיום עבודתו שולמו לו דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. לקראת סוף מאי 2004 החל המשיב לעבוד בחברת "דרכים" המספקת שירותים מתחרים לשירותי המערערת ועבד שם מספר חודשים.

3.      ביום 30.8.04 הגישה המערערת תביעה נגד המשיב לסעדים הצהרתיים ולתשלום פיצויים על הפרת חוק עוולות מסחריות, פיצוי בגין הפרת חוזה, פיצוי בגין פגיעה במוניטין, פגיעה בשמה הטוב ופיצוי בגין פגיעה בהכנסותיה והכול בשל תחילת עבודתו של המשיב בחברה המתחרה בעסקיה (תיק ע"ב 8097/04). ביום 9.9.04 הגיש המשיב תביעה נגד המערערת לתשלום הפרשי שכר, יתרת דמי הודעה מוקדמת, יתרת פיצויי פיטורין, פדיון חופשה, יתרת דמי הבראה, הפרשות לגמל, החזר הוצאות ופיצויים בגין הפרת הסכם ופיטורים בחוסר תום לב (תיק עב 8395/04).

4.      בית הדין האזורי דן בתביעות במאוחד. בית הדין קיבל בחלקה הקטן את תביעת המשיב (ע"ב 8395/04) וקבע כי הוא לא הוכיח שההסכם עליו הוא מסתמך בתביעתו הינו הסכם מחייב ומשכך, המערערת לא התחייבה לתנאים הנקובים בו. עוד פסק בית הדין כי משלא הוכח שהמערערת התחייבה למנגנון חישוב העמלות המפורט בהסכם, אין המשיב זכאי להן. בית הדין אף קבע כי העדויות הצביעו על התנהלות לקויה מצד המשיב מול סוכני החברה ותלונות של סוכנים עליו ולפיכך אין הוא זכאי לעמלות בגין סוכנים שהועברו מטיפולו לטיפול גורמים אחרים במערערת. ככלל, ציין בית הדין כי למערערת כמעסיקה, הפררוגטיבה הניהולית לנייד לקוחות מאיש מכירות אחד לאחר. לגבי הפרשי דמי הודעה מוקדמת דחה בית הדין את תביעת המשיב מאחר ולא השכיל להוכיח כי היה זכאי לסכום גבוה ממה ששולם לו. בית הדין דחה את תביעת המשיב לכספים נוספים אך קיבל בחלקה את תביעתו לפדיון ימי חופשה. כמו כן קיבל בית הדין את טענת המשיב וקבע כי על המערערת לשלם לו הפרשות לביטוח מנהלים והחזרים שונים על סכומים שנוכו שלא כדין משכרו. לבסוף פסק בית הדין כי המשיב לא הוכיח כי פוטר בחוסר תום לב או שלא כדין ולפיכך דחה את תביעתו לפיצויים בגין פיטורים בחוסר תום לב.

5.      בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת (עב 8097/04) משלא מצא בה ממש. בית הדין קבע כי המערערת לא הציגה כל תשתית ראייתית לקיומו של "סוד מסחרי" אשר המשיב הפר התחייבותו לשמור עליו, לא ברשימת הלקוחות ולא בתנאי ההתקשרות וכן לא הוכח נזק אשר איים על עצם קיום החברה.

6.      ביום 5.10.10 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין. ביום 14.4.11, הגישה המערערת בקשה לדחיית הערעור על הסף, מן הטעם שהוגש באיחור של חודשים רבים. ביום 5.6.11 הגיש המשיב תגובה לבקשה למחיקת הערעור על הסף וכן בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. לטענתו, מעולם לא הומצא לו פסק הדין על ידי בית הדין האזורי או על ידי המערערת וכי רק ביום 15.7.11 הוא נחשף לתוכנו המלא של פסק הדין באינטרנט. יש לציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב ידע את תוכנו של פסק הדין וכי הצדדים התכתבו על אודותיו, וכן אין מחלוקת כי פסק הדין לא הומצא למשיב על ידי המערערת או באת כוחה וכי ברישומי התיק מופיע אישור המסירה למשיב כ"איש לא נמצא בבית".

7.      רשם בית דין זה דחה את בקשת המערערת לדחיית הערעור על הסף. הרשם פסק כי מאחר והמערערת לא טענה כי המציאה למשיב את פסק דין ולחילופין גם לא טענה כי הביאה לידיעתו את תכנו המלא, לא ניתן להחיל את "כלל הידיעה" בנסיבות הגוברות על "כלל ההמצאה". הרשם פסק כי ניתן להחיל את כלל הידיעה לכל המוקדם מיום איתור פסק הדין באינטרנט ולפי תאריך זה, הוגש הערעור במועד. לאור זאת גם לא נזקק הרשם לבקשה להארכת המועד שהגיש המשיב.

8.      על החלטת הרשם מגישה המערערת את הערעור שלפנינו. המערערת טוענת כי החלטת הרשם אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות אשר יצאו מבית הדין הארצי כמו גם מבית המשפט העליון בסוגיית המועדים להגשת ערעור ובסוגיית "כלל ההמצאה" לעומת "כלל הידיעה". לטענת המשיבה, מסמכים שהציגה מלמדים כי התקיים החריג של "כלל הידיעה" שכן המשיב ידע היטב על פסק הדין ותוכנו הרבה לפני המועד הנטען על ידו ופעל בחוסר תום לב. המערערת ציינה כי שרבוטים בכתב ידו של המשיב על גבי אישור המס שמסר באמצעות בא כוחו ב- 30.6.10 מעידים כי ידע על תוכנו של פסק הדין עוד לפני שהמציא את האישור, כלומר לפני המועד בו טען המשיב כי נודע לו על פסק הדין ב- 15.7.10. לגופו של ערעור טענה המערערת כי מדובר בערעור עובדתי מובהק ומשכך יש לדחותו גם מן הטעם הזה.

9.      לטענת המשיב אין פגם בהחלטת הרשם. המשיב מסכים עם החלטת הרשם כי "כלל ההמצאה" הוא הכלל הנוהג ו"כלל הידיעה" יחול במקרים חריגים בלבד אשר לא מתקיימים במקרה זה. לטענת המשיב לא הוכח ואף לא נטען כי תוכנו המלא של פסק הדין הובא לידיעתו ואין חולק כי פסק הדין הומצא למשיב לאחר המועד להגשת הערעור. לטענתו, פסק הדין הומצא לכתובת ישנה של המשיב ולא לכתובתו של בא כוחו, שהיא הכתובת למסירת כתבי בי-דין כמצוין בכתב התביעה עצמו וכפי שנהג בית הדין לאורך כל ההליך. המשיב טוען כי בשורה של פסקי דין נקבעה הלכה מושרשת על פיה ידיעה על קיום פסק דין אינה תחליף להמצאה כדין וכן כי פעולות לביצועו אינן שוללות את הזכות להמצאה כדין לעניין מניית הימים להגשת ערעור.

10.  לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק הרשם בפסיקתו הדוחה את בקשת המערערת לדחיית הערעור על הסף. נעמוד להלן על עיקרי טעמנו לפסיקה זו.

11.  מניין הימים להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא 30 ימים מיום שימוע פסק הדין או - אם פסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים - מיום המצאתו למערער (תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991). גישה זו כונתה בפסיקה "גישת ההמצאה". עם זאת, במרוצת השנים, התפתחה בפסיקה גישה לפיה ניתן, במקרים מיוחדים, למנות את הימים להגשת ערעור מן המועד בו הגיע פסק הדין לידיעתו של המערער, אף אם פסק הדין עליו הוא מבקש לערער הומצא לו במועד מאוחר יותר. גישה זו כונתה בפסיקה "גישת הידיעה". בפסק דין נתן קרמר נ' שרה אורן (תיק ע"ר 38199-05-11 נתן קרמר נ' שרה אורן מיום 29.8.11) עמדתי על הנסיבות המיוחדות בהן התנהגות לא ראויה של בעל דין הטוען לפגם בהמצאה עולה כדי השתק או חוסר תום לב עד כי נוצרת עילה להעדיף את "גישת הידיעה" על פני "גישת ההמצאה". במצבים חריגים אלו קיימת הצדקה להרים את "מסך פורמאליות" שבתקנות ולבחון את פני הדברים לאשורם על פי העובדות המוכחות, תוך מתן עדיפות ל"גישת הידיעה" על פני "גישת ההמצאה". ניתן לנקוט דרך זו באותם מקרים מיוחדים בהם "גישת ההמצאה" משמשת מנוף להתנהגות חסרת תום לב ותוצאתה פגיעה בלתי מוצדקת או בלתי מידתית בצד שכנגד, או שהיא מביאה לשימוש לא ראוי בהליכי בית משפט.

12.  בערעור שלפנינו לא הומצא פסק הדין למבקש ומכאן שרשמית לא חלפו המועדים להגשת הערעור עליו. אף אם נמנה את המועד להגשת הערעור מיום איתור פסק הדין באינטרנט (15.7.10), הרי - כפי שקבע הרשם - בשל הפגרה, מניין הימים מתחיל ביום 1.9.10 ומסתיים - בהתחשב בפגרת הסוכות וסיומה - ביום 10.10.10. הערעור הוגש ב 5.10.10 ולפי זה וגם על פי "כלל הידיעה", הערעור הוגש בתוך המועד. לא למותר לציין כי המערערת לא טענה כי המציאה למשיב את פסק דין וגם לא טענה כי הביאה לידיעת המשיב את תוכנו המלא של הפסק. כל שנטען הוא כי המבקשת "הביאה לידיעתו דבר מתן פסק הדין", וכי המשיב "ידע על פסק הדין משקיבל בא כוחו מכתב מאת הח"מ". אמירות אלה אינן משקפות מציאות של ידיעת תוכנו של פסק הדין, שהוא תנאי מוקדם לתחולת "כלל הידיעה". זאת ועוד, גם אם נניח שהמשיב היה מודע לתוכנו של פסק הדין הרי שבהתנהגותו הוא לא גרם לצד שכנגד כל עוול או ציפייה לגיטימית לחלוף תקופת הערעור, כך שלא התקיימו התנאים המצדיקים חריגה מ"כלל ההמצאה" והעדפת "כלל הידיעה".

13.  סוף דבר - הערעור נדחה והחלטת הרשם הדוחה את הערעור על הסף - נשארת בעינה. אנו קובעים כי ערעורו של המערער הוגש בזמן והוא יטופל ככזה מכאן ואילך לפי סדרי העבודה בבית דין זה.

14.  המערערת תשא בהוצאות המשיב בערעור בסכום של 1,500 ש"ח.

ניתן היום,  כ"ז אלול תשע"א (26 ספטמבר 2011), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.